<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה י'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת. עיי' מה שכת' ה' מפאס ז"ל, דפליג תלמוד דידן אירושלמי, דאמ' אע"פ שגירשה גרושי' גמורי' אם לא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה, והתלמוד שלנו סובר דדוקא במגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אבל גרושה גמורה אע"פ שלא נתן לה כתובתה כדקת' במתני', אי' בעלה חייב במזונותיה.
<h2>דף מ:</h2>
א"ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מסתברא לדב' חכמי' מותר וכו'. לפי השטה נר' שראוי לפסוק כרב פפא שהשיב על דב' אביי, והמוכר שמן לחברו סתם בין בתשרי בין בניסן אם יש לו שמן מזוקק יכול לערב בו שמרים עד לוג ומחצה, דהא לר' יהודה דאמ' מקבל עליו לוג ומחצה שמרים הכי מוקמי' מילתיה לקמ' דקא שקיל מיניה בניסן במדה דניסן, ואפ"ה מקבל עליו שמרים דא"ל כמו שקניתי אני עם השמרים כך יש לי למכור לך, ואפי' אם מכר לו בניסן דלא להוי זבון וזבין ותגרא איקר' וחכמי' פליגי על ר' יהודה ואמ' אמת ודאי אם רוצה לערב שמרי' בשמן המזוקק הרשות בידו, שכמו שקבלן הוא עם השמן כך נותנן לאחרי', אבל אם לא ערבן ודאי מחל ואי' פוחת לו מהשמן המזוקק כלום, והלכה כחכמי' וכדפרי' רב פפא. ונ"ל שראוי לומ' בזה הכל כמנהג המדינה שאם דרך בני המקום למכור שמן מזוקק כל ימי השנה כשאי' נמצא שמן בית הבד, ואי' דרכן לערב שמרים נותן לו הכל שמן מזוקק ואי' רשאי לערב לו, וכך הוא מנהג מקומנו שבזמן בית הבד צריך הלוקח לפר' אם הוא שמ' מזוקק או שמ' בית הבד, אבל בזמן שאינו נמצא שמ' בית הבד ודאי שמן מזוקק מוכר לו בלא שום עכירות וכך חייב ליתן לו.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא וכו'. רבי' יצחק ז"ל פוסק כרבא, ומז"ה פסק כאביי שאין זה רבא אלא רבה שהוא רבו של אביי, ומ"ה אקדמיה תלמודא לאביי, שאם היה רבא היה מקדים אביי לרבא, ואפי' לדב' מז"ה נ"ל דאין הלכה כאביי, שאין הלכה כתלמיד במקום רבו, שבעניין זה כת' מז"ה בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ' ע"א] גבי אם נהנת משלמת מה שנהנת, דפליגי התם רבא ורבה, וכת' שם מז"ה בפסקיו דאי' לומ' הלכה כרבא דהוא בתרא אלא כרבה דהוא (בתריה) רביה, דכי אמרי' הלכה כבתראי ה"מ היכא דלא חזו בתראי להנך קמאי, אבל אי חזו להו אדרבה אמרי' אי' הלכה כתלמי' במקום הרב כמו שפי' שם דבריו, וכיון שבמקום רבא פוסק מז"ה הלכה כרבה כ"ש במקום אביי דאביי תלמידו גמור היה, ואיכא למימ' השתא במקום רבא ליתא (ליתא) לדאביי כ"ש במקום רבה דעדיף מיניה דרבא דהוא רביה, ובכה"ג דייק תלמודא בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב] גבי ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי.
<h2>דף ע.</h2>
מעות של יתומי' מותר להלוותן קרוב לשכר וכו'. נ"ל דכך ראוי לומ' נמי במעות של צדקה, או במעות שהוקדשו לבית הכנסת, או לבית הקברות וכיוצא בהם, דהא אמרי' בפירקי' דלעיל [נ"ז ע"ב] רבית ודין אונאה להדיוט ואין רבית ודין אונאה להקדש, ומוקי לה התם רב פפא באבני בנין דמסורי' לגזבר עסקי', וכדשמואל דאמ' שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישי', ואע"פ שאותם האבנים לא הוקדשו עדיין ולא עדיפי טפי מקדושת ב"ה או ממעות של צדקה, ואפ"ה אין בהם אסו' רבית, ופת' המורה משמ' שם שאפי' רבית קצוצה מותרת בהם שלווים מאותם האבני', וכ' דלא קרי' ביה ולאחיך לא תשיך דאין כאן אחיך בעלי' מיוחדי', ועוד דלא קרי' ביה את כספך לא תתן וכו' דלאו כספו הוא כדבעי' לפרושי קמ' גבי מעות של גוי, ובסוף פ' החובל [ב"ק צ"ג ע"א] נמי אמרי' ההוא ארנקא דאתא לפום בדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייבי' רב יוסף, א"ל אביי והא תניא לשמו' ולא לחלק לעניי', דאלמא ממון של צדקה כממון של הקדש דמי דאי' ש"ח חייב עליו בפשיעה, כדתנן בפירקי' דלעי' [נ"ו ע"א] ש"ח אי' נשבע ונושא שכר אי' משלם וקת' להו בהדי אונאה דכלהו כי הדדי נינהו, חיוב השומרי', וחיוב אונאה, וחיוב הרבית, שבכלן ההקדש פטור בהן דלא קרי' ביה אחיך, וכך הם מעות של צדקה שהשומ' פטור עליהם כדפי' נמי התם בפ' החובל, ואפי' אם יש להחמי' בהם ברבי' קצוצה דאין להקל כ"כ, מ"מ ברבי' דרבנן כגון קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר דלא גריעי ממעות של יתומי'.
ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. נ"ל שאם נותן לו [שכר] ידוע על זה מותר, כגון אם נתן לו מנה להתעסק בו, וכל ההפסד הוא על המקבל, ואם יהיה בו שכר יקח הנותן חצי או שליש, ופסק לו הנותן למקבל שכר ידוע כך וכך לשנה, השתא (לא) הוו להו הנך מעות מלוה ביד המקבל הואיל וכל האחריות עליו, וראוי להיות השכר וההפסד הכל למקבל, ובעבור השכר הידוע שנותן לו מוכר לו מהשכר שלו, ודמי למה שעזי חולבות מכור לך, וכן למשכנתא בנכייתא, שבעבור שהלוהו אוכל פירות שדהו ומנכה לו מחובו דבר מועט בכל שנה, משום דזימני' הוו פירות וזימנין לא הוו, וה"נ שמא לא יהא ואע"פ שכל השכר שלו מן הדין יכול למוכרו לחברו בדבר הידוע דמה לי פירות שדה וכרם ומ"ל שכר המעות.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלי' צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית. פי' צאן ברזל הוא כדרך שאמרנו לעיל, אע"פ שאמרנו אי' מקבלי' צאן ברזל מישראל, השוכר פרה מחבירו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר, ודוקא בפרה מותר מפני שלא קבל אחריותה עליו אלא אם תמות, אבל צאן ברזל שהוא מקבלם עליו באחריות מכל וכל אסור, שהרי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דומיא דנכסי צ"ב דאשה, ולפי' הן קרויין צ"ב שמקבל צאן חברו בשומא ואי' אחריותן עליו וכל השבח נמי שלו, ונותן שכר ידוע לשנה כדאמרי' נמי גבי פרה שמעלה לו סלע בחדש, ומ"ה מקש' מההיא דבכורות דתני בה הולדות פטורי' מהבכורה כלו' דלא מבעיא דהאמהות שקבלם מן הגוי, אלא אפי' הולדות שנולדו ברשות ישראל אם נתעברו וילדו פטורי' מהבכורה, ואי' ברשו' המקבל קיימי כדפי' מתני' אפי' האמהות נמי יהיו חייבים, ותירץ אביי ההיא דקבל עליה נותן אונסא וזולא, שהאמהות ימותו לגוי והולדות הכל שלו, שהרי אם ימותו האמהות ימותו לגוי והולדות יעמדו לו תחת האמהות, והשכר שנותן לו מקבל אי' נותן לו אלא על הגזה ועל החלב, ודחה רבא מילתי' דאביי דאלו לא יקראו צ"ב, אלא צ"ב הם דלא קבל עליה הנותן אונסא וזולא כלל אלא הכל באחריות המקבל כמו שפירשנו, ואפ"ה הולדות פטורי' מהבכורה דאי לא יהיב ליה זוזי המקבל לגוי שפסק לתת לו שכר ידוע לשנה כדפרי', לוקח ממנו הגוי כל הבהמות ואין נותן לו מזה שום ריוח, כאדם המשכיר ביתו לחבירו שאם לא יתן לו שכרו מוציאו מהבית, ואי לא משכח לה לבהמה כגון שמתו קצתם או פחתו הוא לוקח ממנו הולדות, ואע"פ שהם של מקבל מן הדין נוטלו הנותן לפי שחייב המקבל באחריות הבהמות ולתת לו ג"כ השכר שפסק לו. והמורה פי' צאן ברזל שהם מחלקי' הולדות, וקש' לפי דבריו תירוצו של אביי דאע"ג דקביל עליה גוי אונסא וזולא, מ"מ חלק הולדות שמקבל של ישראל הם ולמה פטורי' מהבכורה, והיה צריך לתרץ הולדות כמו שמתרץ רבא לקמ', ועוד דאמרי' בב"ב רבא כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתא גוי תפיס לה לבהמה, ולפי' פת' המורה מה זוזים חייב המקבל לתת לנותן, אלא ודאי פירושא הוי כדאמרי' לעי' גבי פרה שהוא מקבלה בשומא ונותן לו סלע לחדש אף אלו מקבלן בשומא וכל השכר הוא שלו, ופוסק לו כך וכך זהו' לשנה, ואסורא הוא מפני שמקבל עליו כל האחריות בין אם מתו בין אם פחתו דהוו נמי מלוה, והשכר הוי כמו רבית, אבל אם קבל עליו אחריות המיתה בלבד ולא אחריות הפחת מותר כדאמרי' בפרה, וא"כ מה שעושים היום הגוים שמקבלים א' מחברו צאן בחשבון ואם ימותו חייב המקבל להעמי' אחרי' תחתיהם, אבל אם אין מקבל אחריות הפחת שלהם שאם פחתו ואם כחשו הכל הוא לבעל, אלא משלם לו חשבונו והשכר שלו, ונותן על כל מאה ומאה כך וכך שכר ידוע לשנה, אפי' מישראל מותר לקבל בכה"ג דבכה"ג נמי שרי לגבי פרה.
<h2>דף עא.</h2>
גזרה שמא ילמוד ממעשיו. פי' כך יש לגזור נמי בישראל שפורש מעיר שרוב ישראל מצויין שם ועומד בין הגוים תמיד וכל עסקו עם הגוים.
<h2>דף קח:</h2>
איפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא וכו'. פי' אלו משוניתא וריכבא דדיקלא אי' ראוי לתשמיש השדות וי"ל שהיו הפקר שאין בהם תועלת כ"כ, כמו שתמצא בהרבה אילנות שאי' בהם תועלת, או י"ל שיש בהם תועלת ושיירם המוכר לעצמו, וכך משמ' לשון איפסיק שלא נמכרו עם השדה שאם נמכרו עם השדה ודאי סתם שדה יש לו גדר כעי' משוניתן כדאמרי' לקמ' [ק"ט ע"א] גדרה משוניתא ויש עליו דין בר מצר, אלא ודאי זה משוניתא היא כעי' סלעי' ומדרגות שאי' נכללי' עם השדה, מיהו אם יכול להכניס תלם משדה אל שדה אין מי שיעכב עליו בחרישה וראויות להיות כאחת.
<h2>דף קט.</h2>
אמ' אביי בקורות שקמה אין לו וכו'. פי' שקמה חשיב ליה כמו פירות, ורבא עביד ליה כאילן גופיה, ובסלקא ובירקא נמי דשקיל אליבא דרבא כגון שנגמר וראוי ליתלש אלא משום דלא מטא יומא דשוקא כדמפ' ואזיל, אבל אם לא נגמ' ואין ראוי ליתלש כשבח שקמה דמי אליבא דרבא ולא שקל ביה מידי והלכה כרבא.
רבא לטעמי' דאמ' מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומ' וכו'. רבי' משה בסוף פ"י דה' שכירות כת' על אלו, שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתם הואיל והעמידו אותן הצבור, וזה הטעם אין נ"ל דהא רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סילקי' ואע"פ שהיה שליחי' ולא העמידו הצבור, ורבא נמי מפ' כללא דמילתא כל פסיד[א דלא] הדר כמותרה ועומד דמי ולא מפ' טעמא משום העמדת הצבור.
